
כבר שנים שאני עוקב אחר הטבע הארץ ישראלי דרך עין המצלמה. כצלם מטרתי להנגיש את הטבע לכמה שיותר אנשים, למצוא מחנה משותף, כזה שירגש את האוהבים, אבל גם את אלה שלובשים סבון לפני כל יציאה לשטח. אני מנסה להשתמש במצלמה כמכחול ולהפוך באמצעותה את הבנאלי למזמין. מזמין מספיק כדי שימשהו יהיה מוכן לאחר מכן את התמונה שצילמתי בשדה, בסלון הבית. בבואי לצלם אני מנסה לתרגם רגעים נעלמים,לחשוף פרטים חבויים ולהפוך גם את החיפושית המשעממת, הפרפר החמקן והציפור האפורה, למרגשים לא פחות מהפילים באפריקה. לרוב במסעות הצילום שלי איני מפליג יותר רחוק מחצר הבית, שם מאחורי הדלת אפשר למצוא כמעט את הכל. כילד, מגרשי המשחקים שלי היו נופי המים הייחודים של שמורת עין אפק אשר שוכנת לה בעמק עכו. בשמורה זו, בין הכלניות, הפרפרים והציפורים מצאתי מפלט מגלי הבטון אשר שטפו את שדות ילדותי. השמורה היתה לי לבית ודייריה למשפחה. כאן בגרתי וכאן נולד הצורך העז לתעד את יופיו של עולם הטבע ההולך ונעלם של ישראל. השאלה הנשאלת היא מה ראוי שימור והאם לתמונות באמת יש כח לשנות תפיסה, להפוך את השדה המשמים ללא פחות מרתק משונית אלמוגים של אילת או מהסוואנה של אפריקה. התשובה היא כן. אם רק נדע לצלם את הקוץ מהזווית הנכונה, את הכלנית בתאורה המתאימה או את החילזון בתנוחה מפתיעה, גם השדה יהפוך לקסום וחלומי. אין פלא שרבים מאיתנו ובעיקר מבני הדור הצעיר , נרתעים ואף סולדים מעולם הטבע. הטבע רחוק וזר, אך אם נשכיל לשמר גם מעט שדות בתוך הערים הגדולות, הההיכרות והחיבור לעולם הטבע יהפכו לטבעיים, הפחדים יעלמו, והדבר יביא , לא רק את הפריקים, אלא את כולנו לרצות לשמר גם בעתיד את השטחים הפתוחים לטובת הסביון ,הפשוש הצב ובעיקר בשבילנו. עזריה אלון אמר " לטבע איני דואג, אני דואג לאדם. עולם בלי פרפרים,בלי ציפורים ובלי פרחים,הוא עולם שאיני יכול להשלים איתו." ואני אוסיף ואומר שגם לדובי הפנדה, לנמרים ולפילים איני דואג, הם חמודים מספיק ומצטלמים נהדר והעולם יעשה הכל לשמרם. דווקא לשדה ולדייריו המצויים אני דואג. ברור לי שאין סיכוי כי אדם בר דעת יסכים לשמר שדה כשמנגד מונחת על אותו השטח חלופת בנייה, אך האם מתכנני הנוף וראשי ערים בכל זאת יעדיפו לשמר את השדה ולשלבו בנוף האורבני על חשבון עוד פארק עירוני, לוותר על מדשאה מוריקה לטובת שדה חרדלים? יש אומרים שאני חי בסרט, יכול להיות, אבל אם כבר אז שיהיה סרט טבע.